בחודש אוגוסט 1939 הגיע לסיומו מבצע הצלת ילדי יהודים ע"י רכבת ימית שנקראה "קינדרטרנספורט" ונמשך כמעט שנה. במבצע הצלה זה, העבירו האנגלים ע"י אוניות ילדי יהודים מגרמניה הנאצית לאנגליה. באחת האוניות הראשונות יצאה דודתי, אחותו הגדולה של אבי וכאשר שמעה על מבצע איחוד משפחות - הפצירה בהוריה לשלוח אליה את אחיה הקטנים. לאחר הפצרות רבות הם יצאו והפליגו באוניה "וורשבה" - זו היתה האוניה האחרונה שיצאה מגרמניה לאנגליה. אחריה, סגרו הגרמנים את הנמלים ולא איפשרו זאת יותר.
כ-10,000 ילדים ניצלו במבצע זה ואבי היה הקטן שבהם - רק בן 4.5 שנים.
מאז, אוגוסט 1939 לא ראה יותר את הוריו, אשר ניספו בשואה: אימו חיה (יונה)- סבתי, בטרבלינקה ואביו יעקב - סבי, נורה למוות כבן ערובה.
במשך שנים לא ידעתי את הספור במלואו, רק כאשר הגיעו ילדי לגיל מצוות, כתבה לנו אימי את הספור שידעה מפי אבי והשלימה אותו דודתי בתוך ספר הנקרא "גר הייתי בארץ נוכריה" מאת אינגה מ.סדן בהוצאת ספריית בית אל.
ספר שאוגד בתוכו סיפורי חיים של ילדים שנותקו באכזריות ממשפחתם, שגדלו במשפחות זרות - לעיתים נוצריות ואשר לעיתים לא ידעו שהם כלל יהודים.
ילדים שהוריהם ידעו את הצפוי להם וקיוו להציל את ילדיהם בדרך זו.
דודתי גינה, הגדולה מבין האחים, חיה עד היום.
כ-10,000 ילדים ניצלו במבצע זה ואבי היה הקטן שבהם - רק בן 4.5 שנים.
מאז, אוגוסט 1939 לא ראה יותר את הוריו, אשר ניספו בשואה: אימו חיה (יונה)- סבתי, בטרבלינקה ואביו יעקב - סבי, נורה למוות כבן ערובה.
במשך שנים לא ידעתי את הספור במלואו, רק כאשר הגיעו ילדי לגיל מצוות, כתבה לנו אימי את הספור שידעה מפי אבי והשלימה אותו דודתי בתוך ספר הנקרא "גר הייתי בארץ נוכריה" מאת אינגה מ.סדן בהוצאת ספריית בית אל.
ספר שאוגד בתוכו סיפורי חיים של ילדים שנותקו באכזריות ממשפחתם, שגדלו במשפחות זרות - לעיתים נוצריות ואשר לעיתים לא ידעו שהם כלל יהודים.
ילדים שהוריהם ידעו את הצפוי להם וקיוו להציל את ילדיהם בדרך זו.
דודתי גינה, הגדולה מבין האחים, חיה עד היום.
אבי דוד (אדי) נפטר בחנוכה לפני 10 שנים - בדיוק לפני מפגש בין ילדי הקינדר שהיה אמור להתקיים באנגליה ודודי (יוסף)יסי, ילד הסנדוויץ - נהרג במלחמת העצמאות כמפקד פלוגה בגבעה 69.
אני מדליקה מכאן נר לזכרם.
אני מדליקה מכאן נר לזכרם.
יונה,
השבמחקאין לי מלים, וכל מה שאומר או אכתוב יישמע מאוד בנאלי.
עם זאת, אני מרגישה צורך עז לחבק ולהודות לאל שזכיתי להכיר אותך.
מיכל
אחותי
השבמחקרק עכשיו קראתי
הסמיכות של הרשומה ליום השואה אין מקריות בה.
קריאת הרשומה הכתובה בצורה המיוחדת לך, מעלה בי צמרמורת שלמרות שיודעת אני את הסיפור, ועזרתי להכין את המצגת של ממי להרצאה, הרי כל אזכור של הסיפור ושל אבא מעורר בי מחדש את הזכרון.
מקווה שכל מי שקורא את הרשומה ולא יודע על ילדי הקינדר יטרח ויחפש ויבין את משמעות הצתלם של ילדים אלו.
אוהבת
פזית
יונה,
השבמחקחשוב לשמוע ולהכיר את כל הסיפורים האלה, עד כמה שאפשר.
תודה ששיתפת אותנו בזה.
נורית
הי יונה,
השבמחקהסיפור שלך מזכיר לי את ספורו של אבי ומעורר בי געגועים לאבי שאיננו עוד.
אבי ברח כילד עם אחיו הגדול בתחילת המלחמה לרוסיה.הוריו וששת האחים האחרים התעקשו להישאר בפולין.
הם חיו שם שניהם לבדם עד שהיגרו לגרמניה ושם הכיר אבי את אמי שברחה עם משפחתה בתחילת המלחמה לרוסיה ומשם לגרמניה.
הורי התחתנו בגרמניה ועלו ארצה .
מלבד אבי ואחיו הגדול , לא נשאר זכר למשפחתו של אבי שמנתה את הוריהם ועוד ששה אחים ( הם היו שמונה יחד עם אבי ואחיו).
עד יום מותו, לפני 8 שנים חיפש אבי את משפחתו ולא הצליח למצוא אף אחד.
יהי זכרם ברוך!
איריס
יש האומרים כי הזמן הוא מרפא לכל דבר - לעיתים דווקא אין זה כך.
השבמחקאמנם ביומיום אנו עסוקים בחיים וזה טוב.
אך ישנם רגעים בהם הזכרונות עולים, המחשבות משוטטות והגעגועים קורעים.
תודה לכולכן על התגובות המחממות והמרגשות, על החיבוק - תודה לך איריס על השיתוף בסיפורך האישי, לאחותי היקרה ולכ מי שעוד יקרא רשומה זו בהמשך.
הי יונה.
השבמחקשני סיפורים שקשורים לשואה ותקומה ומזכירים את הסיפור שלך:
סבתי ואחיה עזבו את בית הוריהם בריגא ועלו לארץ בשנת 1932. סבתי התחתנה עם סבי, שעלה עם משפחתו והיה דן דוד דור וחצי שלה. מאחור נותרו הורי סבתי שתי אחיות לא נשואות ואחות נשואה. אחת האחיות, מוסיה, הגיעה לביקור בתל אביב של שנות השלושים. היא מצולמת עם אמי, שהיתה ילד, על חוף הים של תל אביב. אמא ילידת 1933. מוסיה חזרה לריגא וטענה כי החיים בארץ קשים מדי, על כן היא, אחותה הקטנה ואליה, וההורים נותרו בריגא. בספטמבר 1939 היו אמורות סבתי ואמי ליסוע ולבקר. הפספורטים כבר היו מוכנים, אבל אז פרצה המלחמה. סבתא רבא שלי ושתי דודותיה של אמי נרצחו בדצמבר 1941 ביערות ליד ריגא. הסבא החזיר מעמד בגטו ומת מאוחר יותר. האחות הנשואה נמלטה לסיביר עם בנה והגיעה לארץ בשנת 1968. אף פעם לא שאלתי, אמי לא שאלה את הוריה וכך הרבה תעלומות כרוכות בסיפור.
הסיפור השני דן באבא שלי, שהיה לוחם בגבעתי תש"ח. בן דודו נהרג בקרבות בחיפה. אבי היה אמור לצאת כקשר לפעולה, אולם המידע על בן דודו ההרוג הגיע למפקד שלו, וזה אסר עליו לצאת. התפתח בינם ויכוח שנגמר באבי,שנמלט דרך החלון החוצה, בעוד מפקדו רודף אחריו... הקשר שהחליף אותו בפעולה נפצע קשה בראשו ואיבד את מאור עיניו.
סיפורי התשואה והתקומה נוגעים בכולנו בדרך כזו או אחרת. הזמן לא בהכרח מעמעם כאבים. לעתים הוא מחדד אותם ואת האבחנה שבאה עם הפרספקטיבה.
הי יונה,
השבמחקאיזה סיפור מרגש...
מדהים איך אנשים צעירים כל כך מצליחים למצוא דרך לאסוף את השברים, להתמודד ולפרוץ קדימה.
השנה אבי פירסם את סיפורו בעיתון המקומי של קרית שמונה. להפתעתי פנה אלינו הורה של תלמיד חינוך, שמתברר שנולד באותה השנה וחי גם כן בבריסל שבבלגיה במהלך המלחמה.
מדהים איך הסיפורים מתחברים. חשוב שנמשיך לספר את סיפוריהם כדי שיזכר לעולם.
ליאת
הי יונה
השבמחקאין מילים לתאר את הכאב שקראתי את מה שכתבת
תודה ששיתפת אותנו , שמעתי סיפורים רבים אך לא על כך .
יהי זכרם ברוך
וטוב שסיפור משפחתך כמו סיפורם של רבים אחרים מסופר שוב ושוב.
השבמחקיהי זכרם ברוך
השבמחקבאבא יאגה