יושבת לה כל המשפחה סביב שולחן הסדר, הורים וילדים, סבים ודודים וקוראים להם בהגדה.
זו אינה אגדה, אלא דווקא שיעור לחיים. שיעור של שותפות בידע המשותף, של עבר משותף.
יודעים שכל יהודי באשר הוא, בארץ, בחו"ל, בבסיס או באוהל אי שם יושב בחברותא וקורא בהגדה.
וכך יושבים וקוראים, מי מעמיק ומרחיב ומי שמדלג על קטעים, אך את ארבעת האחים - תמיד זוכרים.
ואיכשהו, הקריאה אשר עוברת מאחד לאחד מגיעה תמיד אל האדם המתאים...
החכם והתם, הרשע וזה שאינו יודע לשאול - כל אחד ממקומו שלו מציג פן של אינטלקט, דרך של חשיבה שצריך לתת לה מענה מתאים והולם.
וכל אחד בשולחן הסדר תורם מיכולתו וכישוריו, מביא אל השולחן ומניח עליו את תוצריו. בה בעת כל אחד לוקח מהשולחן את הדברים שהוא בוחר ורוצה ואחרים מציעים לו תוספות לגיוון בחירתו...
האין זו שותפות?
ומה האינטלקט תשאלו?
"את פתח לו..." - כמו שנאמר - השיחה המתפתחת סביב השולחן, שעיניינה בהגדה, בערכיה, בהשלכותיה בחיי היומיום, שיחה שבחולין אינה משתפת את הילדים ואת כל המשפחה, אלא נעשית בחוג הרבה יותר מצומצם. נעשית בשולחן הסדר בין כולם וכולם שותפים לה. הזקן והצעיר, החכם והרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול.
וכבר בסוף הסדר מתחילים את ההכנות לסדר הבא - אז איפה אתם בחג?
ואת זה עדי למד בלימודיו לתואר הראשון בבר אילן, זה מתוך לימודי היהדות, שהיו לימודי חובה, וחלקם מסתבר היו מאד מעניינים:
השבמחקכנגד ארבעה בנים דיברה התורה:
החכם - זה הסב הזקן, שהיה דתי, חי בגולה, שמר את המצוות והכיר אותן.
הרשע - זה הבן שעזב את הבית, נטש את הדת והמצוות.
התם - זה הנכד, שהכיר את הסב וזכר חלק ממנהגיו.
זה שאינו יודע לשאול - זה הנין. הסבא רבא החכם והיודע כבר לא בחיים, הסבא שלו לא בהכרח יודע וזוכר הכל, כי הרי מאס בכך. האבא שלו מכיר רק קצת, והוא עצמו אפילו לא יודע מה הוא לא יודע, ולכן לא יודע לשאול. בשבילו - את פתח לו.