בימים אלו ימי "משואה לתקומה", כפי שתמיד כתבתי בכותרות הקיר של כתתי, מתרחשות המון שיחות ומשודרות תכניות העוסקות בזיכרון הקולקטיבי שלנו. הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל.
הזיכרון הקולקטיבי, כפי שאני מבינה אותו, הוא אותם אירועים שמתרחשים ונוגעים בכולנו או ברובנו ומתקשרים בו זמנית לקולות, ריחות, סמלים - נוגעים בעצם בחושים שלנו.
אני לא יודעת על מה אתם חושבים, או במה אתם נזכרים כשיש צפירה, אני נזכרת ביום בו התחילה מלחמת יום כיפור. היה זה יום שבת, כבכל יום כיפור, נפגשנו כל החברה על הדשא שליד העירייה. הדשא הזה ירד בצורה מתונה מעט ואח"כ הייתה ירידה תלולה לכיוון הכנרת. ישבנו או נשענו אחד על השני כשפנינו אל מול הרי הגולן ופטפטנו על הא ודא - באמת, ממש לא זוכרת על מה דברנו. רק זוכרת שפתאום מישהו אמר: "תסתכלו על הגולן, משהו מוזר קורה שם..."
הסתכלנו וראינו את הרמה כולה עם פטריות עשן עליה - זה בהחלט היה מראה לא רגיל ולא שגרתי.
בתחילה לא הבנו מה קורה ואז, התחלנו לשמוע גם צופרי משטרה מרחוק...
החלטנו לצאת לכיוון הכביש ולבדוק מה קורה. הכביש היה ריק כרגיל כשפתאום, מגיעה אלינו בדהרה ניידת משטרה ובה אביו של אחד מהחבר'ה. הוא העלה את כולנו על הניידת ומהר לפזר אותנו אל הבתים.
ואז התחילו הצופרים להישמע... אזעקות שהחזירו אותי כמה שנים אחורה... אל - מלחמת ששת הימים.
זו היתה השנה הראשונה בה התגוררנו בטבריה. מקלט לא היה! אבל אצל השכנים היה קיר אבן בעובי של מטר לפחות ששמש כהגנה ומאחוריו הסתתרנו כל השכנים.
זה היה ביום הראשון, אבל את הקיר השחור הזה, אני זוכרת היטב.
בדיוק כפי שאני זוכרת את העמידה שלנו ליד השולחנות ומילוי שקיות בסנדוויצ'ים ותפוחים - שקיות אותן זרקנו מעלה אל הטנקים העוברים לכיוון צפון, אל רמת הגולן ומתוכם מציצים פנים מושחרות של חיילים עלומים.
היום אני יודעת שהיה זה כבר ביום החמישי של המלחמה, אבל בזיכרוני - זה יום אחד, כי איני זוכרת את הלילות, את מה שאכלתי או עם מי הייתי... (חוץ ממשפחתי...).
היום, בשני הבתים הללו קיימים גני ילדים - אירוני הוא שדור ההמשך אשר אינו יודע מה קרה שם בעבר, משחקונהנה בחצר הגדולה ומטפס על אותו עץ ענק שאני טיפסתי עליו בעבר.
אנחנו הילדים לא בדיוק פחדנו, אולי לא בדיוק הבנו את המשמעות של המראות ושל מה שקורה. גם כשנפלה פצצה בטבריה ופגעה במרפסת בית, בה ישבה אשה וקראה בספר, לא קלטנו את הסכנה בה אנו נמצאים.
רק היום כשאני אמא וסבתא בעצמי, אני יכולה להבין את מבטי הדאגה והחשש שהיו נחלתם של האימהות שלנו. אנחנו היינו עסוקים בכיף של חופש מבית הספר, משחקי קופסה וחברה שארגנו עבורנו במקלט.
היום, התקשורת הבלתי פוסקת והאינטרנט שקיים גם בסלולרי האישי, לא יאפשרו לילדים את השקט והתמימות הזו...
הזיכרון הקולקטיבי שלהם יהיה קשור להתמכרות הבלתי פוסקת הזו.
הדגל שאותו כולם תולים בכל שנה לקראת יום העצמאות, תלוי אצלנו כל השנה על עמוד בכניסה לבית - ברגע שהוא מעט מתבלה הוא מוחלף בחדש. הדגל מסמל בשבילי את העצמאות, החופש, האפשרות לחיות כעם בארצנו - למרות שזה בכלל לא פשוט. דגל צנוע עם שני פסים כחולים ומגן דוד כחול על רקע לבן, ללא שום כוכבים או צבעים זוהרים... זה מה שמתאים לי, ככה אני רואה את העם שלי שיש לו המון במה להתגאות אבל שומר על צניעותו ופשטותו.
זיכרון קולקטיבי של תמונות אירועי העבר: הילד שמרים ידיים, הצנחן הבוכה, המצעדים ביום העצמאות, מטס בשמיים, חידון התנ"כ העולמי, המנורה ובניין הכנסת, מוזיאון ישראל ועוד...
תמונות וריחות וקולות - זיכרון קולקטיבי שבונה עם.
חגים ושמחות, ימי זיכרון ואבל - זיכרון קולקטיבי שמחזק עם.
יום חול והתמודדות יומיומית - זיכרון קולקטיבי שמקדם עם.
מאחלת למדינה שלי שהיא בת 65, התפתחות וגדילה, זיכרון ושמחה.
מאגר גדול של זיכרונות המאחדים ומלכדים את הפרטים.
הזיכרון הקולקטיבי, כפי שאני מבינה אותו, הוא אותם אירועים שמתרחשים ונוגעים בכולנו או ברובנו ומתקשרים בו זמנית לקולות, ריחות, סמלים - נוגעים בעצם בחושים שלנו.
אני לא יודעת על מה אתם חושבים, או במה אתם נזכרים כשיש צפירה, אני נזכרת ביום בו התחילה מלחמת יום כיפור. היה זה יום שבת, כבכל יום כיפור, נפגשנו כל החברה על הדשא שליד העירייה. הדשא הזה ירד בצורה מתונה מעט ואח"כ הייתה ירידה תלולה לכיוון הכנרת. ישבנו או נשענו אחד על השני כשפנינו אל מול הרי הגולן ופטפטנו על הא ודא - באמת, ממש לא זוכרת על מה דברנו. רק זוכרת שפתאום מישהו אמר: "תסתכלו על הגולן, משהו מוזר קורה שם..."
הסתכלנו וראינו את הרמה כולה עם פטריות עשן עליה - זה בהחלט היה מראה לא רגיל ולא שגרתי.
בתחילה לא הבנו מה קורה ואז, התחלנו לשמוע גם צופרי משטרה מרחוק...
החלטנו לצאת לכיוון הכביש ולבדוק מה קורה. הכביש היה ריק כרגיל כשפתאום, מגיעה אלינו בדהרה ניידת משטרה ובה אביו של אחד מהחבר'ה. הוא העלה את כולנו על הניידת ומהר לפזר אותנו אל הבתים.
ואז התחילו הצופרים להישמע... אזעקות שהחזירו אותי כמה שנים אחורה... אל - מלחמת ששת הימים.
זו היתה השנה הראשונה בה התגוררנו בטבריה. מקלט לא היה! אבל אצל השכנים היה קיר אבן בעובי של מטר לפחות ששמש כהגנה ומאחוריו הסתתרנו כל השכנים.
זה היה ביום הראשון, אבל את הקיר השחור הזה, אני זוכרת היטב.
בדיוק כפי שאני זוכרת את העמידה שלנו ליד השולחנות ומילוי שקיות בסנדוויצ'ים ותפוחים - שקיות אותן זרקנו מעלה אל הטנקים העוברים לכיוון צפון, אל רמת הגולן ומתוכם מציצים פנים מושחרות של חיילים עלומים.
היום אני יודעת שהיה זה כבר ביום החמישי של המלחמה, אבל בזיכרוני - זה יום אחד, כי איני זוכרת את הלילות, את מה שאכלתי או עם מי הייתי... (חוץ ממשפחתי...).
היום, בשני הבתים הללו קיימים גני ילדים - אירוני הוא שדור ההמשך אשר אינו יודע מה קרה שם בעבר, משחקונהנה בחצר הגדולה ומטפס על אותו עץ ענק שאני טיפסתי עליו בעבר.
אנחנו הילדים לא בדיוק פחדנו, אולי לא בדיוק הבנו את המשמעות של המראות ושל מה שקורה. גם כשנפלה פצצה בטבריה ופגעה במרפסת בית, בה ישבה אשה וקראה בספר, לא קלטנו את הסכנה בה אנו נמצאים.
רק היום כשאני אמא וסבתא בעצמי, אני יכולה להבין את מבטי הדאגה והחשש שהיו נחלתם של האימהות שלנו. אנחנו היינו עסוקים בכיף של חופש מבית הספר, משחקי קופסה וחברה שארגנו עבורנו במקלט.
היום, התקשורת הבלתי פוסקת והאינטרנט שקיים גם בסלולרי האישי, לא יאפשרו לילדים את השקט והתמימות הזו...
הזיכרון הקולקטיבי שלהם יהיה קשור להתמכרות הבלתי פוסקת הזו.
הדגל שאותו כולם תולים בכל שנה לקראת יום העצמאות, תלוי אצלנו כל השנה על עמוד בכניסה לבית - ברגע שהוא מעט מתבלה הוא מוחלף בחדש. הדגל מסמל בשבילי את העצמאות, החופש, האפשרות לחיות כעם בארצנו - למרות שזה בכלל לא פשוט. דגל צנוע עם שני פסים כחולים ומגן דוד כחול על רקע לבן, ללא שום כוכבים או צבעים זוהרים... זה מה שמתאים לי, ככה אני רואה את העם שלי שיש לו המון במה להתגאות אבל שומר על צניעותו ופשטותו.
זיכרון קולקטיבי של תמונות אירועי העבר: הילד שמרים ידיים, הצנחן הבוכה, המצעדים ביום העצמאות, מטס בשמיים, חידון התנ"כ העולמי, המנורה ובניין הכנסת, מוזיאון ישראל ועוד...
תמונות וריחות וקולות - זיכרון קולקטיבי שבונה עם.
חגים ושמחות, ימי זיכרון ואבל - זיכרון קולקטיבי שמחזק עם.
יום חול והתמודדות יומיומית - זיכרון קולקטיבי שמקדם עם.
מאחלת למדינה שלי שהיא בת 65, התפתחות וגדילה, זיכרון ושמחה.
מאגר גדול של זיכרונות המאחדים ומלכדים את הפרטים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה